וונדי הלם, 52

הפגמים שלי הופכים אותי ליפה, כי זה פשוט מי שאני. יכלתי לבזבז את העשור האחרון בחיפוש אחר כסף שיעזור לי לתקן את הפנים, אבל אני מרגישה הרבה יותר יפה כמו שאני. למדתי שזו חוויה שמגיעה מבפנים, לא מבחוץ

״לקיתי בשיתוק פנים, וכמה שבועות לאחר מכן לקיתי בתסמונת התשישות הכרונית... הרגשתי שהחיים שלי נגמרים. אבל היום, מה שפעם סימל את ה׳פגמים׳ שלי הופך אותי ליפה. למדתי לקבל את הפרצוף ה׳עקום׳ שלי וגם למדתי שאני לא הולכת להרגיש טוב בכל יום, ושזה ממש בסדר. החוויה הזאת גרמה לי לאהוב לתת מחמאות לאנשים אחרים. הם תמיד מופתעים מזה, ותמיד יש סיכוי שעשית להם את היום.״ –וונדי, 52
@Dove

שיתוק הפנים שלי הוריד לי את הביטחון והערך העצמי לרצפה. אנשים בוהים בי ברחוב כי אני נראית להם שונה או כי אני ממצמצת הרבה. אנשים יכולים להיות ממש רעים. אחד הדברים הכי עצובים היו שניסיתי להתאמן לא לחייך, כי החיוך שלי עקום ולא יפה. אבל לא לחייך לא עוזר לערך העצמי שלי גם ככה, כי כשאנחנו מחייכים, הגוף שלנו מפיק כל מיני חומרים שגורמים לנו להרגיש שמחים. 

להיות יפה זה פרויקט לכל החיים, פרויקט של קבלה עצמית - אנחנו תמיד רוצים את מה שאין, אבל האמת היא שאנחנו יכולים להיות הכל. למדתי לקבל את עצמי; אני הסך הכל של עצמי, לא פחות ולא יותר, וזה מה שעושה אותי יפה. אני מאמינה שאני משדרת הנוכחות ואנרגיה - זה בתחושה. | אני תמיד מוצאת דברים מדהימים באנשים. אני מסוג האנשים שיגידו לאדם זר ברכבת, ׳את נראית נהדר׳ או ׳איזה פנים יפות יש לך׳, ואנשים תמיד בהלם מזה. אנשים ממש מופתעים כשנותנים להם מחמאות.